>אחרי עשרים שנה. דילמה של חבר

>

קישור לקובץ וורד

אחרי עשרים שנה / ע"פ סיפורו של או. הנרי

השעה הייתה רק 10 בערב, אבל רוח חזקה וטפטוף קל רוקנו את הרחובות מאדם.
השוטר צעד ברוב רושם ברחוב האפל, חמוש באלתו כשהוא בודק דלתות אגב הילוכו
לפתע האט השוטר בהילוכו. בפתח חנות חשוכה התכופף איש אחד וסיגר לא דלוק בפיו.
מיד שניגש אליו השוטר, פתח האיש במהירות לדבר-  "זה בסדר, שוטר," אמר כמרגיע.
"אני סתם מחכה לחבר. זאת פגישה שנקבעה לפני עשרים שנה.
נשמע מוזר ? טוב, אני אסביר…
לפני כעשרים שנה הייתה מסעדה אחת במקום שעומדת החנות הזאת – "המסעדה של ג'ו "
"עד לפני חמש שנים", אמר השוטר. "אז הרסו אותה."
האיש אשר בפתח הצית גפרור והדליק את הסיגר שלו.
באור נגלו פנים חיוורות, לסת חזקה ועיניים עזות, וקעקוע ברק סמוך לאוזן ימין.
סיכת העניבה שלו הייתה יהלום גדול, שהושם בזוית משונה.
"בלילה הזה לפני עשרים שנה," אמר האיש, "סעדתי כאן עם ג'ימי רייט, חברי הקרוב, והאדם הטוב ביותר שהכרתי מעולם.
הוא ואני גדלנו כאן בניו יורק, ממש כשני אחים, יחד.
אני הייתי בן שמונה עשרה וג'ימי רייט בן עשרים.
למחרת בבוקר הייתי צריך לצאת לדרך מערבה כדי להתעשר, ג'ימי נשאר פה בניו יורק.
אותו לילה הסכמנו בינינו שניפגש כאן שוב בעוד עשרים שנה באותו תאריך ואותה השעה.
"עושה רושם מעניין למדי," אמר השוטר. "לא שמעת דבר מאת ידידך מאז עזבת?"
"זמן מה התכתבנו," אמר האיש. "אבל כעבור שנה או שנתיים ניתק הקשר.
אתה מבין, המערב זה עסק גדול, ואני התרוצצתי שם כמעט בלי הפסקה.
אבל אני יודע שג'ימי יבוא לפגוש אותי כאן אם הוא בחיים, כי הוא תמיד היה הברנש הנאמן והמהימן ביותר בעולם. הוא לעולם לא ישכח.
אני באתי ממרחק אלף ק"מ לעמוד הלילה בפתח הזה, וזה כדאי אם יופיע החבר הותיק שלי."
 האיש הממתין העלה מכיסו שעון נאה, משובץ יהלומים קטנים.
"שלש דקות לעשר," הכריז. "השעה הייתה עשר בדיוק כשנפרדנו כאן בפתח המסעדה."
"הצלחת לא רע שם במערב, לא כן?" שאל השוטר.
"ועוד איך! במערב ההזדמנויות רבות אם אתה מוכן להקשיח את ליבך וידיך.
אני מקווה שג'ימי זכה למחצית הצלחתי"
השוטר ניפנף באלתו ופסע פסיעה או שתים.
"אני אלך לי לדרכי. מקווה שידידך אמנם יגיע. תקפיד אתו מאוד ביחס לשעה?"
"לא דווקא!" אמר האיש. "אתן לו חצי שעה לפחות.
תמיד ג'ימי ידע לעשות את הדבר הנכון…
אם ג'ימי רייט חי, הוא יגיע הנה, אין בכלל בליבי ספק.
היה שלום, שוטר."
"לילה טוב, אדוני," אמר השוטר, ממשיך לו במסלול משמרתו, כשהוא בודק דלתות אגב הילוכו.

עתה החל יורד גשם דק וצונן, והרוח התחזקה.
הולכי הרגל המעטים שנראו ברובע אצו לדרכם, ובפתחה של חנות כלי המתכת היה האיש שבא ממרחק אלף ק"מ לקיים פגישה עם ידיד נעוריו, מעשן את הסיגר שלו ומחכה.
כעשרים דקות חיכה, ואז הופיע איש גבה קומה במעיל ארוך, חצה את הרחוב מן הצד השני. ופנה היישר אל האיש המחכה.
"זה אתה, בוב?" שאל, כמפקפק.
"זה אתה, ג'ימי רייט?" קרא האיש אשר בפתח.
"מי היה מאמין!" קרא האיש שזה עתה הגיע, מחבק חיבוק ארוך ותופס בשתי ידיו את ידי חברו.
 "זה בוב, אין כל ספק. הייתי בטוח שאמצא אותך כאן אם עודך בחיים. כך,
עשרים שנה הן זמן ארוך.
המסעדה הישנה איננה, בוב; חבל שלא האריכה ימים יותר, ואז היינו יכולים לסעוד כאן עוד סעודה אחת. איך נהג בך המערב, קשישי?"
"נהדר; הוא נתן לי כל מה שביקשתי ממנו.
אתה השתנית, ג'ימי. נראה כי גבהת מאז נפרדו דרכינו"
"הו, אני גדלתי קצת אחרי שמלאו לי עשרים."
 "עושה חיל בניו יורק, ג'ימי?"
 "פחות או יותר. הנני עובד עירייה.
בוא, בוב; נגש לאיזה מקום שאני מכיר, ונגלגל שיחה הגונה על הימים שהיו."
השנים החלו להפסיע במעלה הרחוב, שלובי זרוע.
האיש מן המערב, שההצלחה ניפחה את יהירותו, החל לספר בקווים כלליים את פרשת עלילותיו. חברו, משוקע במעילו, הקשיב ברוב עניין.
בפינה עמדה איזו חנות קטנה, מוארת באורות חשמל.
כשנכנסו לתוך האור נסבו שניהם בעת ובעונה אחת להביט איש בפני חברו.
 האיש מן המערב נעצר פתאום והרפה מזרועו.
"אתה אינך ג'ימי רייט," התיז."
עשרים שנה הן זמן רב, אבל לא מספיק כדי להעלים את אותה הצלקת שהייתה לך בסמוך לעין "
"הזמן משנה הכל "בוב איש המשי". לפעמים גם בני אדם.
אם תסתכל לפינות הרחוב תראה שהמקום מוקף בשוטרים. אנא אל תתנגד.
משטרת שיקאגו חשבה שאולי תגיע לשטח שלנו והיא שלחה טלגרף שרצונה לגלגל שיחה אתך בנוגע לאותה משפחה וילדים שרצחת בשיקאגו.
נמסר לנו לזהות אותך לפי קעקוע הברק שלך.
אתה תבוא בשקט, נכון?
ועתה תן לי להלביש עליך את תכשיטי הידיים שלנו ואז תוכל לקרוא
את הפתק שהושאר עבורך פה."
האיש מן המערב הושיט את ידיו ובעודם פוסעים לכיוון
הניידת החל לקרוא את הכתוב בפתק שהגיש לו הבלש.
בוב חברי,
אני דייקתי לבוא
יש דברים שהזמן משנה
ויש דברים הנכונים תמיד
הצטערתי לגלות בפגישתנו
את קעקוע הברק בסמוך לאוזנך
שזיהה אותך כ"איש המשי"
דע שתמיד אוהב אותך
אהבת אחים
שלך – ג'ימי
האיש מן המערב והבלש החלו צועדים לכיוונה של הניידת שהמתינה בהמשך הרחוב כשמאחוריהם בפינת הרחוב, מרוחק מחבריו,
עמד חרישי השוטר ג'ימי רייט כשדמעה קטנה גולשת לאורך צלקתו..

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה דילמות, חברות, סיפור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s