>פיגמליון / אובידיוס

>

תרגום: פרופ. אדיר כהן 2001

באי קפריסין חי פסל צעיר ומצטיין באמנותו ושמו פיגמליון.
כל-כך היה מעורב בעבודתו ומתמסר לה עד שהקדיש כמעט את כל זמנו ומצא בה את סיפוקו המלא.
זאת היתה אף הסיבה שהחליט לא לשאת אישה לעולם ודי היה לו באמנותו.
על אף זאת, הפסל אותו טיפח ושקד על השלמתו ושיכלולו מרבית זמנו, היה פסל אישה.

הוא יצר פסל יפה להפליא, אך דעתו לא היתה נוחה ממנו.
הוא המשיך לעבוד ולשכלל את יצירתו שהלכה ויפתה מיום ליום.
מן האבן בקעה אישה יפיפיה, יצירת אמנות שלא היתה כמותה עד כה.

לבסוף, כשחש שפסלו הוא כליל השלמות התרחש דבר מוזר –
הוא התאהב אהבה עזה וחושנית בפסל האישה שיצר.

באהבתו לאישה שיצר היה מנשק את שפתיה, אך הן לא השיבו לו נשיקות.
הוא היה מחבק אותה וגוש אבן צונן היה מונח בזרועותיו.
היה מלטף את פניה וידיה, אך ללא תגובה.

לעתים היה מעמיד פנים ומשחק משחקי כאילו: היה מלביש אותה בבגדים מפוארים,
בוחר ממיטב השמלות והצעיפים ומנסה להתאים את צבעיהם שיהלמו את מראיה.
היה מרבה להביא לה מתנות כמו ציפורי שיר קטנות,
זרי פרחים בשלל צבעים וריחות, אבנים טובות וחפצי חן מרובים.

בלילה היה משכיב אותה במיטה רכה ונוחה,
מכסה אותה בשמיכות כדי שיחם לה ומדבר אליה עמוק לתוך הלילה.

אהבתו הגדולה והמוזרה לפסל האישה שיצר,לא נעלמה מעיני ונוס אלת האהבה.
היא עקבה אחרי משחקיו הרגישים, ראתה אותו מנסה להפיח חיים בפסלו,
שמעה את דבריו הנרגשים לפסל הדומם והשתתפה ביגונו ובייסורי אהבתו חסרת הסיכוי.
לבסוף החליטה לעזור לו ולשמח את ליבו.
בחגיגה גדולה שנערכה בקפריסין לכבודה של ונוס, השתתף אף פיגמליון.
הוא כרע ברך לפני מזבחה של ונוס, עליו הקריבו עגלות לבנות כשלג ונשא תפילה ותחינה לונוס,
שידעה מה רצונו האמיתי.
הלהבה על המזבח שלפניו כרע עלתה ונישאה שלוש פעמים אל מרומי האוויר
וזה היה אות עבורו שהאלה קיבלה את משאלתו.

פיגמליון מיהר אל ביתו, הוא ניגש לפסל האישה שיצר והנה ראה עומדת לפניו על הכן אישה בשר ודם,
מהממת ביופיה, מקסימה וחושנית.
הוא שיפשף עיניו בתדהמה.
בטוח היה שהוא חולם בהקיץ ורואה מהרהורי ליבו.
הוא ליטף את הפסל ונבהל, מגע חם קיבל את ליטופו.
הוא נישק את שפתיה נשיקה ארוכה והנה הן רכות. ל
יטף את כתפיה וזרועותיה והנה קשיות האבן שלהן נעלמה,
הן נמסות כדונג המתרכך בשמש.
הוא חיבק אותה אליו וראה איך פניה סומקות,
עיניה קורנות וחיוך של אהבה מתפשט על פניה.

'זה מעשה האלה ונוס', חשב בליבו ונשא תפילת הודייה לאלה שחוללה את הפלא
והחייתה את יצירת אמנותו המופלאה ונתנה לו את גאלאתיאה לרקום יחדיו מציאות של אהבה…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסר השכל, סיפור, פסיכולוגיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s